סמכות פנימית וסיפור הבריאה 

אם נתייחס לסיפור הבריאה כאל מיתוס ובעקבות כך לבריאת האדם כאל לידה של בן האלוהים, הרי שאחרי השלב של ההזנה והאכלה, של הדגירה והעטיפה בכל האהבה שבעולם, האלוהות - האם/אב הקוסמיים, רוצים שהילד שלהם, האדם-האנושות, ו/או הבריאה כולה, יתחילו להיות עצמאיים ויעמדו ברשות עצמם. אולם "הילד בן 30 יש לו חום גבוהה והוא עדיין גר אצל ההורים ואינו רוצה להתבגר". טוב לו ברחם המשפחתית ואין לו שום מניע ו/או דחף, לצאת, לחפש עצמו ולמצוא את הגשמת כישוריו בעולם הגדול. טוב לאדם בגן עדן, ליד האלוהים יוצרו והאלוהות מתחילה לחשוב על תוכנית גמילה, של הבן האהוב, מחיי הנחת והטוב, שאינם מובילים את בנו להתפתחות והכרה עצמית.

בשלב זה, קרועה האלוהות בין הרצון להמשיך לשמור מקרוב על בנה אהובה, לבין הרצון לשחרר ולתת לו לגלות את מהות הוויתו בעצמו. הדילמה של ההורה, הבורא, במאבק לשחרור הרך הנולד, שתמיד הינו רך ולנצח אך נולד, הוא הקונפליקט בין השארת הוולד משועבד תמידית לאב-אם הרחמנים, שיגוננו עליו לנצח (תפיסת גן עדן), או שחרורו, מתוך אהבה, כדי שיכיר את הכוח, הערך והעוצמה שלו עצמו, מתוך הנגדי לו, זה שיבוא ויתנגח בקיומו ואף יהווה עבורו סכנת חיים ממש. להוציא את הילד מן הבית, זו משימה קשה מאוד, שההורה יודע, באינסטינקט מחובר שכל, שהוא חיוני המציאות, להתפתחות תקינה של הילד-בוגר, על אף הקושי שבדבר.

השחרור והשליחה לחניכה במציאות הארצית מחוץ לגן עדן, נתפס במיתולוגיה האנושית כ"גירוש מגן עדן". למרות שכביכול אדם וחוה בחרו בהליכה אחרי הנחש, הערום מכל חית השדה, הרי שזה כבר היה מתכתחילה בזרע הרעיון של הבורא, כאפשרות ופוטנציאל, כדי לתת הזדמנות לבנו לגלות את כוחותיו היצירתיים בעצמו. ברור שהאלוהות הייתה מעדיפה, שהאדם ימשיך להיות בגן עדן, יתפתח עוד קצת וילמד איזה תרגיל אחד או שניים מאבא/אימא, לפני שיצא לשדה הקרב. זאת הסיבה, שברמת הפסיכה (נפש), "הרגישה" האלוהות, כביכול, התקוממות על הנחש, שניסה לפתות את האדם לצאת מהבית, בטרם עת, לפני שבשל לחלוטין, למרות שהיא זו ששלחה אותו, מלכתחילה, לנסות את בנו יחידו ובת זוגתו.

למרות ההיסוס, הקונפליקט והטילטול הרגשי, בסופו של דבר, הבורא יוצר את הנחש. הוא יוצר אותו כפיתוי, כמתווך ועוזר להוצאה לפועל של יכולת הבחירה. כאשר מדברים על בחירה, הרי שהיא בין החיים הנוחים, למות הקיים, מה שיביא בסופו של דבר, ליציאת מלוא פוטנציאל האפשרויות הגנוזות בצלמו האלוהי של האדם. האדם בבחירתו, יוצא למסע אכזר, עובר חניכה לאמת, נכנס אל תוך החושך. משם, כאשר הוא מנותק לחלוטין מאלוהיו (אביו ואימו) הוא ימצא את הסמכות הפנימית, האנרגיה, הכוח, היצירתיות שלו עצמו. הוא יגלה את כוחות הפלא האלוהיים הטמונים בו, הניצוץ האלוהי, את האור שלו ומתוך הכרת עצמו יברא מחדש את גן העדן.

בהצלחה למין האנושי...